החגיגה נגמרת
בדרך כלל פרידה נתפסת כאירוע שלילי. רבים מאמינים כי פרידה גורמת לנו לחוש תחושות שליליות כגון עצב, געגוע, פחד וייאוש. לעומת זאת, הגישה ההתנהגותית–קוגניטיבית סבורה כי פרידה אינה הגורם הישיר לעוצמת התחושות השליליות, וכי הפרשנויות או המחשבות האוטומטיות שלנו לגביה הן שגורמות לנו לתחושות ולעוצמתן. זה מסביר גם את השוני הקיים בתגובות של אנשים שונים, בתחושותיהם ובעוצמת רגשותיהם.
מרגע היוולדנו אנחנו נאלצים להתמודד עם פרידות רבות - מההורים, מהגן, מחברים, ממגורים ועוד. במהלך חיינו אנחנו מפתחים צורות חשיבה לגבי התמודדות שלנו עם פרידות.
לעתים צורות החשיבה אינן פרופורציונליות וגורמות לעוצמות חזקות של רגשות שליליים. הגישה ההתנהגותית–קוגניטיבית ממליצה לבחון את צורות החשיבה הנלוות לאירוע הפרידה, להתעמת עמן, לנרמל אותן וכך להפחית את עוצמת הרגש הנלווית.
לרוב, המציאות האובייקטיבית של הפרידה אכן קשה ויש לה השלכות שליליות על מהלך חיינו - למשל, פרידה מאדם יקר לנו ולכן חשוב ביותר קודם כל לאשר ולהכיל את הרגשות הללו ולא להדחיק או להתעלם מהם.
הגישה ההתנהגותית–קוגניטיבית אינה מבקשת למחוק את הרגשות הנלווים, אבל כשהפרידה מתחילה להשפיע עלינו לרעה ופוגעת בנו ובמערכות היחסים שלנו, מומלץ להפחית את עוצמת הרגשות כדי לבחור תגובות יעילות יותר. גישה זו מלמדת טכניקות להתמודדות עם צורות החשיבה שמעצימות את התחושות שליליות, למשל בחינת המילים שרצות בראש, סינון הדברים החיוביים בחיים או ראייה אופטימית של העתיד.
פרידה זו מציאות לא פשוטה, אולם ניתן לעבוד על דפוסי החשיבה ולהבין כי כל סוף הוא התחלה חדשה. כמו בכל התחלה, יש קשיי הסתגלות, אבל לאחר מכן הרגיעה והשגרה מגיעות.
מיטל דבש. יועצת לבריאות הנפש, מאמנת ומדריכה.